«לא, אל תסתכל עליי ככה... אני לא אגרום לך להרגיש לא בנוח. לא הכרחי יותר. אתה יודע כי וידאו זה יכול להתחיל או להסתיים עם תמונה מרשימה של האקרופוליס. או את האולימפיאדה. או המים הכחול העמוק של הים האגאי. או עם אנשים הפסד שלהם עבודות ובתים. או אחרים ישן בתוך קופסאות קרטון קטנות. או אחרים נוהגים במכוניות מפוארות. . אבל זה לא יקרה. כי זה לא היה וידאו ’ t עשוי להרשים ולא כדי לזעזע אותך. כי המילים האלה אינם צעקה. הם ’ re לחישה.
אני יכולה לקרוא? את זה באנגלית, או גרמנית, או צרפתית, או ספרדית או פורטוגזית, או פינית. . אבל זה זכה ’ t לקרות. כי אני רוצה לדבר איתך. בשפה שלי. באופן דומה אני ’ d כמוך לחשוב בשלך. כל שפה דיברת. בכל שפה. כי הם ’ מחדש הכל שלנו. כי אנחנו ’ מחדש לכל אזרחי אירופה. אנשים גאים. ויש לנו את הזכות להיות שונה. סיפק לנו ’ ממש מאושרים עם כולם ’ s זכויות היסוד אושר. בני הדור שלי. לדור שלך. לא משנה מה זה. לא משנה מה המגדרית, או הדת, או ההעדפה המינית, כל שאיפה, חלום גם. כי הזכות לשרוד, לעבודה, אופטימיות, הזכות לחיות, בכל המובנים, היא הדדית.
המילים שלי הן קריאה על חיבוק הדדית. קטן., כנה, 'אהבתי לראות אותך מחייכת'. בשנים שיבואו. כי ’ s מה האינטגרציה האירופית כל העניין. עכשיו זו ההזדמנות שלנו. מה שנקרא 'הדור אפתי', 'דור-Y', הדור של deprivities, 'הדור מסך', הדור מלנכולית, 'הדור האבוד', יכול להיות הדור הראשון בהיסטוריה המודרנית, אשר יום אחד ישא את סיפורו של חולם על משהו טוב יותר. ולגרום לזה לקרות. אנחנו יכולים להיות הדור.. הגאה. אותנו היוונים הפכו שפן של הצנע. כי אנחנו העז ליישם את זה. עשינו את זה. בעיתון. ובכל זאת אנחנו מתים. בחיים. עכשיו אנחנו מעזים להיות שפן של תקווה. למען אירופה הוגנת יותר. עם הרבה עבודה קשה. עם כנות. ביחד. דון ’ t השאירו אותנו לבד. דון ’ תפחדי. אני רוצה ואני אוכל לתרום. אני יכול לשאת את זה. כל עוד יש לי את הזכות לחייך. אתה?»